אבי. איש גבה קומה ורחב כתפיים. בעיקר זכורות לי עיניו הגדולות בולטות מעט אבל מעוצבות ביד אמן שלא כמו עיניה הקטנות ונחבאות של אימי. שפתיו היו כל כך מחוטבות שמצאתי עצמי לעיתים קרובות מיצרה על כך שדווקא בזה איננו דומים. צעדו היה מדוד ושקול. לא זכורה לי ולו פעם אחת שנשמעו לי נחפזים או מאבדים מקיצבם.
אפו היה גדול אבל ישר, ומצחו גבוה .ידיו היו גדולות וחמות למגע ויבשות. אהבתי את מגען. אבי דיבר בדיוק כמו שהלך – מדוד ושקול. מעולם לא הרים את קולו. כשכעס מאוד היה קולו יורד בכמה אוקטבוות, כאילו עייף מטיפשותם של אנשים, ורק הנימוס מונע ממנו ויתור מוחלט על תגובה.
אימי לעומתו הייתה אישה נמוכת קומה ואף שעד גיל העמידה הייתה אישה רזה מאוד הרי שתמיד נשאה על גבה כיפוף והליכתה כולה אמרה ריחוק והתכנסות בתוך עצמה אבי קרא להליכתה הליכת עכביש: מהירה וקופצנית לפתע היתה נעצרת ושבה ועוברת להליכה מהירה כמעט ללא שלב ביניים. פניה נאות היו אף שעיניה קטנות, אפה ארוך ומגובנן ושפתיה דקות וקפוצות כמעט תדיר, ידיה היו תמיד יבשות ומגוידות וכשנגעה בך היה מגעה שורט ומכאיב, ידי אישה העמלה עמל כפיים. כמהתי למגע המחוספס הזה. בעיקר אהבתי כשהנחתי ראשי בחיקה והיא חיקתה תנועת חיפוש כינים בראשי. אבל נדירותו של מקרה כזה הפכה אותו לחלום ותו לא.