חיכינו את הזמן הנדרש לאבל_- שנה חסרה והחלטנו להינשא. אני מכוח האינרציה, מעצלות ומחוסר ידיעה לאן הולכים חיי ומה מסלול אבחר לי. כסף לא היה מצוי בידי. חובותיי לאוניברסיטה הלכו ותפחו. עבדתי כשוטפת כלים במזנון, הכסף לא הספיק אפילו למזון בלבד. בשל עבודתי לא תמיד הגעתי לכל ההרצאות, ולא הרביתי להתכונן אליהן. שלמה לא עודד את הלמידה פרט לגאוותו על כי בת זוגו היא סטודנטית. יש לדעת כי בשנות השישים המאוחרות לא קל היה כלל וכלל להיות סטודנט באוניברסיטה, עני מרוד ולא מקומי , משמע גם המגורים עלו כסף שלא היה בנמצא.
נבחרו השמלה, החליפה והאולם.
מדרגות הובילו אל האולם ובראשן ישבי אני על כיסא מלכות מפואר כשלימיני עומד שלמה ואנו עסוקים בחיוכים ובלחיצות ידיים עד כי כאבו לי שרירי לחיי וידי הימנית נראה כי הכפילה את גודלה מרוב לחיצות. לבסוף היה כל הקהל מרוכז ממרפסת שהקיפה את האולם ואילו אנו וקרובי המשפחה נכנסנו לאולם. כשסיים שלמה את עניניו עם הרב והכתובה באו אימי וזהבה חברתי הטובה ביותר להובילני אל החופה. הרמתי עיניי והסתכלתי אל פתח האולם. אבי לבוש סודר בצבע חרדל ,שסרגה לו גיסתי ואותו לבש רק באירועים חגיגיים ובשבתות. צורת וי הייתה בפתח צוארונו ושתי צמות קלועות סרוגות היו בו מכתפיו ועד מותניו. כובע ברט לראשו וכולו נקי ומסודר אבל ללא חליפה. ואני מזמינה אותו להיכנס בשמחה עצומה. הוא מניד בראשו לשלילה.אין לו שום כוונה להיכנס. ואני מתחננת "למה אבא? בוא" והוא כף רגלו לא תדרוך במקום הזה והוא מסתובב תוך כדי "הזהרתי אותך" והולך לו.
אני פונה לזהבה בקול רועד" אני לא רוצה להתחתן" דמעות רותחות ממהרות במורד לחיי.
"זה סתם התרגשות" זהבה מנחמת
"את לא מבינה. אני לא יכולה להתחתן איתו" אני מיללת
זהבה מרימה סנטרי ומטה בכך את זרימת הדמעות מהלחיים, מנסה להציל את האיפור "תפסיקי, זה יעבור לך"
התעקשתי ."אני לא יכולה"
זהבה בחוש הישרדות מפותח " תראי את כל האנשים האלה. מה נגיד להם? את עושה בושות"
היא ספגה את דמעותיי בזהירות והוליכה אותי אל החופה כשהיא אוחזת בנוקשות בזרועי האחת ואימי אוחזת בשנייה.