ישובה הייתי על מעקה הבטון ברחובה של עיר גדולה, איבריי רפויים וזרועותיי משתלשלות לי בין ברכיי. ראשי המה ורעש כל כך שלא הצלחתי לשמוע ולהבין דבר ממחשבותיי
הזמן נקף ואני התחלתי להרגיש בחוסר נוחות ונדמה היה לי כי גם העוברים ושבים נועצים בי מבטים. מעולם לא הצלחתי ללכת ברחוב סתם כך ללא מטרה. ואם עשיתי זאת, בטוחה הייתי שכל אדם ברחוב חש בזאת ובז לי- תוצאות חיים בעיר קטנה, נידחת וקרתנית, שפעם אמרה עליה מי שאמרה כי " זו עיר בה אומרים לאישה מזל טוב להולדת הבן עוד בטרם נכנסה להריון" אין בטלה ואין לשהות ברחוב ללא מטרה- או שאת יצור זול ונקלה.
החלטתי להחליט לאלתר. העברתי לפני רוחי את תסריט האירועים והתעכבתי רק כדי להכניס לעצמי קצת ביקורת סרקסטית על התנהלותי עצומת העיניים והתמימה. אחר כך בדקתי את האופציות שלי ולבסוף הבנתי שעל מנת לקבל אצטרך גם לתת. העמדתי בראשי מאזנים בדקתי עלויות והגעתי למסקנות . החלטתי לצאת לדרך. החלטתי לקחת את גורלי בידיי ולא להרפות. ברגע זה ממש חשתי בזרימה מחודשת וחיובית של אנרגיה חשמלית פושה בגופי ומזקיפה את כתפיי. כמי שהתעורר מחלום ראיתי שהשמש כבר נטתה לשקוע והערב מתחיל יורד. איברי קפאו וישבני היה מכווץ מצורת האבנים של הגדר ששוקעה בו. הזדקפתי וניערתי איברי כמי שהלך זמן רב בגשם כפוף ומכונס, ועכשיו הוא מזדקף ומתנער להשיב לו את מורתו כבראשונה.
יצאתי לבצע את פעולות ההכנה לקראת השגת מטרתי שלי בידיעה שלשם כך כל האמצעים כשרים.