מהבושה עברנו לגור במרכז הארץ, אף שאיש מאיתנו לא נימק את ההחלטה. ועל מה בשם אלוהים התביישתי אני? וגם את זה לא שאלתי , ורק ידעתי שאני מתביישת. ההחלטה הייתה, או נכון יותר האולטימאטום שלי היה, שאני אקבל גט מיד עם סיום המשפט. ומה אם ישב בכלא, ולא ירצה לתת לי גט? פחדתי להתמודד עם השאלה ודחקתי אותה לירכתי מוחי. אבל היא גרמה לי להילחם למענו בחרוף נפש, אף שידעתי ידיעה ברורה וודאית, כי שלמה עשה את המעשה האיום בילד. בינתיים השיג הוא עבודה בחברה גדולה להובלה ואילו אני חיפשתי את עצמי וכל מה שידעתי הוא כי אני חייבת לחזור ללימודים. בכל מקום שחיפשתי עבודה, טפחה על פניי הידיעה שאין לי מקצוע.
לבסוף השגתי משרה חלקית באותו משרד עצמו שהוא עבד בו, וניתנה לי תחושה שעשו עימי חסד גדול.
מטיילות היינו לאה ואני בכיכר דיזנגוף ומלהגות בעיקר על מה יהיה עימי עתה. שלמה הביאני לפרשת דרכים, ותיפח רוחי אם אתן למישהו להתעלל בי שנית. הפעם יש בדעתי לתכנן את חיי ולהובילם בעצמי. אבל הנסיבות מנעו ממני בחירה . לא היה בידי הכסף לממן לימודים באוניברסיטה. לבסוף צנחנו שתינו באפיסת כוחות על מדרכת הכיכר ושתקנו. זמן מה שקעה כל אחת בהרהוריה. פתאום זינקה לאה ממקומה: " תגידי, מה בעצם את רוצה ללמוד? מה את רוצה להיות?"
"אה, מורה. מאז שאני זוכרת את עצמי , רציתי להיות מורה"
"אז מה הבעיה המזורגגת שלך? בשביל מה ללמוד הפוך? קודם באוניברסיטה ואחר כך הוראה? תיגשי ישר לסמינר למורים ותלמדי"
" תלכי קודם לברר. תבררי אם אפשר עדיין להירשם ותבררי אם ניתן לקבל הלוואות!" פקדה.
אהבתי אותה מאוד. היא אמרה לי מה לעשות והורתה לי את הכיוון.
למחרת מצוידת בתעודת הבגרות שלי נסעתי לסמינר לוינסקי.
"ההרשמה הסתיימה קיבלה אותי הפקידה תוך שהיא חולפת במבטה על תעודת הבגרות שלי. לפתע נדמה היה שהזדקפה וקולה איבד את פיהוקו: "את יודעת מה, גשי למנהל .הוא יושב במסדרון משמאל, חדר שני" אמרה כשהיא מושיטה לי את תעודת הבגרות. "ותני לו לראות את התעודה".
מעודדת ממנה ניגשתי למנהל. ואכן גם הוא שב והודיעני שההרשמה נגמרה, תוך כדי העפת מבט על התעודה שדחפתי לפניו. כמו לפי תסריט כתוב מראש, גם כתפיו שלו הזדקפו והתיישרו. ונאמר לי "שעל אף ולמרות נחרוג הפעם מהנהלים ונרשום אותך".
כך החלו להם שלוש שנים יפות, חמות ומלאות עניין, ובעיקר הייתה בהם תחושת מטרה וייעוד.