כשהייתי בכיתה ז, גיליתי כי תחתוני אדומים מדם.רצתי מבוהלת לאימי.
"אמא, יורד לי דם, אבל לא כואב לי" עדיין לא. אימי פנתה אלי ועיניה מזרות אימים.
" היית?! עם מי דיברת ? מי דיבר איתך?למה איחרת לבוא מבית הספר?" שאלה רדפה שאלה ללא רווח ביניהם. מבית הספר הגעתי לפני שעות, למה עכשיו? השאלות לוו בסטירות ובאגרופים כהרגלה של אימי.
שוב אני אשמה ומוענשת מבלי לדעת על מה ולמה.
"אבל אמא מה עשיתי? למה את מרביצה לי?"
תיכף אני אראה לך למה" ענתה כולה אדומה מהמאמץ ונשימתה מתחילה לשרוק.
תוך כדי מעשה הורתה לי להתפשט וסחבה אותי בשערות ראשי אל השירותים מקלחת וקרצפה אותי בליפה חדה ודוקרנית כשהיא משקיעה במעשה את כל כוחה . חשתי בשריטות ובצריבות שהותירה זו על בשרי, עם כל תנועת יד של אימי. פיה של אימי לא נח לרגע ממלמולים , איומים וחקירות. מי עשה לי את זה. לבסוף לקחה סמרטוט לבן שניתלש כנראה מסדין ישן וכרכה אותו מעשה חיתול ארוך על מפשעתי וקשרה אותו למותני. עליו הורתה לי ללבוש את תחתוני והורתה לי ללכת לישון.
בביתנו , ארוחת הערב הייתה הארוחה העיקרית של היום כשאבי בא מהעבודה ואכלנו אותה בצוותא. שכבתי במיטה כשאני ממררת בבכי.כל גופי דאב והרעב הציק לי אבל יותר מכל לא הבנתי מה חטא או עוון או עברה עשיתי. חבל שסיפרתי לה. הרי ממילא לא כאב לי כלום. הבלבול וחוסר הידע הביאו אותי לתסכול מייאש. החלטתי לברר איך מתאבדים ולעשות זאת. הבורות שלי גרמה לי לכאבים רבים. לא הייתה ספריה לשאול ממנה ספרים ולדעת , ובביתנו פרט לספרי קודש לא היו ספרים. כשהיו נולים לידי ספרים הייתי בולעת אותם בשקיקה. אימי הייתה מסתכלת על הכריכה וקורעת לי אותם בזעקה שאני קוראת דברי תועבה. להכחשותיי הייתה מגיבה שרואים על התמונה שבכריכה שאלה "דברים רשעים". מעולם לא העזתי להגיד לה שאנאלפביתית לא יכולה לדעת. ופרשנותה לתמונה מעידה על המתרחש במוחה שלה, יותר משהיא מעידה על תוכן הספר. ורק הטבעתי תסכוליי בים של דמעות.
כשעה לאחר מכן הגיע אבי מהעבודה ושאל למעשיי במטה. אמרתי לו שאינני יודעת, כי אימי הכתה אותי ושלחה אותי לישון. קיוויתי שיעניש אותה. הוא הלך ושב כעבור מספר דקות, גחן מעליי ונשק לי במצחי ואמר לי "מזל טוב בתי"
נדהמתי. בטוחה אני שפי נשאר פעור זמן רב לאחר שהלך. מי נגד מי? מה זה קרה פה עכשיו. ישבתי מיד לכתוב מכתב לאחותי הגדולה שלמדה אז בסמינר למורות במרכז הארץ, סיפרתי לה את פרטי המעשה וביקשתי הסבר. זה חיכה עד לבואה בשבת לחופשה והיא בצחוק לועג של ידענית , (וזו אמורה להיות מורה?)
"קיבלת וסת, טיפשה"
"מה זה וסת? ולמה קיבלתי אותה? מה עשיתי רע?"
נראה שהעמקתי לדרוש. "מקבלים אותה כל חודש, וכל אישה מקבלת אותה"
"למה? וכמה זמן? מתי זה נגמר?"
היא פטרה אותי בהינף יד . תוך כדי הסתלקות אמרה "מה זאת אומרת? זה לתמיד"
אבל למה קיבלתי גם מכות בגלל הוסת איש לא טרח להסביר לי.