ירדתי מהמטה, יחפה הלכתי לאורך המסדרון ופניתי ימינה לחדר ההסבה .שעות אחר הצהרים המוקדמות. העולם מואר היה באור נעים ואף שהיה בהיר היה רך . חדר ההסבה היה חדר מוארך שחלון ארוך קבוע ממש בצמוד לתקרה בקצהו האחד, ואילו קצהו האחר היה הקיר חלון זכוכית ענק, שהגיע עד לרצפה. הרצפה הייתה במישור אחד עם המדרכה, וכל מה שהבדיל ביניהן הייתה גינה ברוחב מטר בלבד. וראונו באותה מידה שאנו ראינו. זכורה לי הפנית הראש שלי לימין בהילוך איטי. מבטי חלף על פני הכורסאות הלבנות בעלות הריפוד הסגול. רגליהן היו קשת לבנה מעץ מאסיבי, שולחן זכוכית מודרני עמד באמצע החדר והטלוויזיה השקיפה על הכול מהפינה השמאלית הרחוקה של החדר. החדר היה ריק, רק אז הבחנתי בשלמה עומד בפינת החלון הגדול, פניו הביעו מה שלא ראיתי עליהם מעולם. לרגע לא הבנתי את שראיתי. משהו נורא קרה, אסון נפל על ראשי! יבבה נפלטה מפי, ראיתי את שלמה פונה אלי בחדות. נמלטתי למטבח, כתפי ניגפת במשקוף הדלת ומעוצמת החבטה אני מתנגשת במקרר. הנחתי ראשי על דלת המקפיא והנחתי לנאקות ובכי ויבבות לפרוץ ללא מעצור.
התמונה נחרטה באש על הצד הפנימי של עפעפיי . על המדרכה ממש מול וליד החלון הגדול של חדר המגורים שלנו, ישבה קבוצת ילדים , כנראה שיחקו ב-5 אבנים.שלמה, בעלי הגבוה , היפה והגברי עמד יחף, עם מכנסיים קצרים וגופיה והסתכל עליהם, הבעה איומה על פניו ובידו שפשף וליטף את איבר מינו הזקור והחשוף.
ושוב , בדיוק כמו אז,בילדותי, שוב ידעתי שזה איום ונורא ,לא ידעתי למה אבל שוב חשתי אשמה ושוב גאתה בי תחושת האשם הנוראה ושוב חשתי מזוהמת ומגעילה.
שמעתי את שלמה מדבר אבל לא הצלחתי לזהות את המילים ולא הוטרדתי בשל כך. מוחי ננעל רק על הידיעה שהוא ודווקא הוא החזיר אותי לימי הפחד, הבהלה והאימה נטולת השם ובעיקר לבדידות שבאשמה.
נעלתי את נעלי וחטפתי את תיקי בעודי רצה החוצה.
שלושה ימים ישבתי בבית אחותי ולא הצלחתי להביא עצמי לכלל מחשבה אחת מסודרת מתחילתה ועד סופה.
דבר מה תבע את שימת לבי . גיסי מדבר על לבי לשוב לבעלי ולהפסיק את "מריבת האוהבים" הזו. נראה שזו הסיבה שנתתי לבואי, ונראה כי שלושה ימים היו קצה גבול יכולת האירוח שלו.