גרנו בבית אבן עב קירות מהבתים הערביים של הרכוש הנטוש. שני חדרים רחבי ידיים זה מלפני זה וחדר שלישי צמוד להם מהצד. תקרותיהם כיפות ענקיות וגבוהות מאוד. לכל חדר גומחה גדולה וחלון אל החצר, זו הייתה רחבת ידיים ובמרכזה באר ופיה מכוסה באבן כבדה. צידה המרוחק של החצר היה תפוס על-ידי מטבח שבנו אחיי- מין מעשה טלאים ומה שראו בדמיונם כמטבח. שירותים פרימיטיביים למדי עמדו בסמוך וגינה בצורת ר השלימה את מסגרת החצר. על כל זה סגר שער אימתני מעץ מצופה השד יודע מה.
היה קיץ ואני הייתי ילדה קטנה בקיץ שבין הגן לבית הספר. יחפה התרוצצתי בחצר ולגופי שמלה בלויה מהשמלות המכוערות שתפר-ארגנה לי אימי. מעולם לא הצלחתי לדמיין לי אותה תופרת לאחרים כפי שטענה שעשתה בחו"ל. המוצר המוגמר של תפירתה נראה כמו תוצר של ניסוי וטעייה ללא כל ידיעה מוקדמת של הנושא. הנורא מכל היה הויכוח שהיה פורץ בינינו כשהיא לא הבינה מה פסול מצאתי ב"יצירתה" ואיך אני בכלל מעיזה לסרב ללבוש אותה.
כאמור משחקת הייתי לבדי בחצר, השער נפתח ונכנס דוד שזה לא מכבר עלה לארץ . אשתו העקרה הייתה אחותו למחצה של אבי.אישה רזה ,גרומה וקמצנית להחריד. בכל פעם שבאו, וזה קרה הרבה כי ביתנו שכן על אם הדרך אל העיר ,וכמו שהיא נמקה, יש לה רק אח אחד (ואין סוף אחיות) והיא חייבת לראותו. בכל ביקור כזה נאלצנו לספוג את נשיקותיה הרטובות, שמיהרנו לנגב במרץ ועוצמה שאיימו לקדוח חור בלחיינו.
הדוד נכנס לבדו ושאל היכן כולם.
הלכו, עניתי.
עיניו אורו והוא פנה אלי במלוא גופו אחז בי והניפני והעמיד אותי על שולחן ישן שעמד בחצר אבל לא הוריד את ידיו ממותני. הוא שאל למעשי ובמה אני משחקת ועם מי. אני הייתי שקועה במתן תשובות לשאלותיו הרבות ולא שמתי לב שאלה כלל לא עינינו אותו. פתאום לכד מבטי את עיניו וראיתי את מבטו והוא אפל ועיניו שחורות ומזוגגות ומיד הבנתי שמשהו רע מאוד קורה. הפסקתי לדבר באחת.
פתאום התחלתי לחוש, חשתי בידיו המסוקסות על רגליי ובמעלה ירכיי ועל ישבני. זכורה לי בעיקר תחושת העצב העמוק והמכאיב שהתפשטה בגרוני וחלחלה לבית החזה שלי. שמלתי כבר הייתה מופשלת ברובה .פניתי בבהלה לאחור וקפצתי מהשולחן, רצתי בכל כוחי אל החדר האחרון וזחלתי אל מתחת המיטה האחרונה והתכרבלתי מתחתיה. בשקט בכיתי . קולה הזועם של אימי העיר אותי וידה משכה אותי בזעם. היא לא שאלה למה הייתי שם ומדוע נרדמתי מתחת למיטה ולא מעליה, ואם ניכרו סימני בכי על פניי, את אימי זה לא הטריד.זעמה הגדול הבהיר לי שאני אשמה במשהו נורא.