השתקתי את מחשבותיי בזעם. גם כך לא הבנתי דבר מהזמזום מחריש האוזניים שבראשי והלכתי לתחנת המשטרה. ישבתי אצל הקצין, רואה את שפתיו נעות אבל לא שומעת את הקולות.
נפתחה הדלת ושלמה, גבוה וכחוש באיזה 10 ק"ג, זה אפשרי בזמן כל כך קצר?, פניו מעוטרות זקן כהה והוא לבוש בדיוק אותם בגדים שלבש אז כשראיתי אותו בפעם האחרונה: מכנסיים תכולות קצרות- אלא שעכשיו היו קשורות בחבל סביב מותניו בגלל רזונו הפתאומי, גופיה קצרה וסנדלים. הוא נכנס, הבחין בי וקרץ לי בעינו כשהוא מתקרב אלי. חשתי חבטה עצומה בחזי ונרתעתי לאחור, אם מעוצמתה ואם על מנת להתרחק ממנו. הוא נעצר ופנה אל הכיסא וצנח בו והבעת פניו כמי שמטרידים אותו בזוטות והוא מאבד סבלנותו.
"למה עשית את זה לילד?" שמתי לב שאפילו ההרהור שהוא חף מפשע לא חלף בראשי, אני הרי יודעת. וידעתי שאני אשמה אף שלא ידעתי מה ילדה בורה כמוני יכולה הייתה לעשות. וזכרתי את יום השישי ההוא, שלמה אך זה חזר ממילואים, מוזנח , מלוכלך מגודל שיער וזקן. הוא הלך למקלחת ואני הייתי עסוקה בניקיון חדר השינה. הרמתי עיני והנה שלושה ילדים תלויים לי על חלון חדר השינה ומחצית גופם משתלשלת לתוך החדר כשהם נשענים על המצעים שהנחתי קודם שם. כעסתי על החוצפה אפילו בעיירה שכוחה זו.
"תרדו מהחלון ותסתלקו מפה" פניתי בזעם מאיים.
" אנחנו רוצים לראות את האיש שמראה את הזין שלו"
"מה, מי, הסתלקו מפה, מטומטמים" גמגמתי וזה הטריד אותי.
"קודם אנחנו רוצים לראות אותו"
ופתאום מצאתי עצמי מתמקחת עמם: איך הוא נראה האיש הזה? אה, אין לו זקן ולבעלי יש! אתם רואים , זה לא הוא. ועד ועוד עד שלבסוף הלכו לדרכם.כל אותו זמן לא נשמע הגה מהמקלחת אף שהמים לא זרמו והדלת הייתה פתוחה וסמוכה מאוד לדלת חדר השינה. ניגשתי אליו. הוא ישב על האסלה ונראה כמי שהקשיב בריכוז רב.
"שמעת מה הם אמרו? הם טוענים שאתה נחשף לפניהם"
"שטויות! הם לא יודעים מה שהם אומרים. " חייך אלי בביטול " הרי הייתי במילואים.
" אבל הם תיארו אותך" העזתי בחצי קול, לפני רגע נתתי לו פתח מילוט עם הזקן שהוא ואני ידענו שצמח רק במילואים.
" הם לא מבינים כלום בעיר המפגרת הזו " צחק.
"אז אתה לא מכיר אותם?" נואשת ניסיתי להרחיק את האסון מפתח ביתי.
"לא" הוא זיהה מייד את התחינה בקולי.
כל זה חלף כסרט מול עיני. הקריצה ועכשיו החיוך הזחוח הקפיץ אותי פיזית מהכיסא.לא ציפיתי לזה, והנה זה חוזר על עצמו
"מה את מאמינה למה שהם אומרים לך?"
ושוב אני אצל אחותי. אני שוחה בים של הזיות. לא מודעת לסביבתי, לא שומעת ולא רואה.שוב אני שם, בבית בעיר הולדתי.
לא יכולתי.
יש פעמים שאתה חש שכוסך מלאה, לא עוד, טיפה נוספת והכול ישפך! קבס תקף אותי. הקריצה החליאה אותי, אבל המילים האחרונות שלו הגדישו את הסאה.
גופי פעל מתוך עצמאות מוחלטת ובלי קשר למוחי הזקיף את עצמו , הסתובב ורגלי נשאו אותי הרחק ככל האפשר משלמה, ממראהו ומקולו.
ושוב אני בבית אחותי בתל אביב.