הייתי תלמידת כתה ז'. הייתה זו שבת קיצית. אור נגה על העיר, כל ההר שעליו שכנה עירנו מוקף היה באור צלול וזך. אהבתי את השבתות ובמיוחד את זו. אחותי הגדולה שהתה אצלנו כי קרבו ימיה ללדת וזה בכורה. ישובים היינו בבית, אחרי שזה נרגע מהמולת השבת, וזו עצמה הייתה כבר בדרכה החוצה, והיא מפנה מקומה לערב חול. אחיי הגדולים פנו איש לדרכו, ואחותי ההרה יצאה לטייל עם בעלה. אבי שחולה היה ותלוי במידה רבה באימי, נח לו בתנוחתו החביבה, שעון על צידו על הספה בחדר המגורים. רגע של רוגע ושלווה , ואני עסוקה הייתי בלספוג כל חלקיק ממנו בכל נקב ונקב שבגופי , לחוש אותו בעורי ולטעום אותו בפי. משהו דפק בדלת ועקר אותי מהזיותיי וגזל ממני את המשך התענוג .הלה הודיע כי צירי לידה אחזו את אחותי והיא הובהלה לבית החולים. אימי כמובן מהרה ללכת לשם ואני הצטרפתי אליה. עד שהגענו כבר ירד החושך ונסתלקה השבת.
כיון שילדה הייתי לא נתנו לי להיכנס. נותרתי בחוץ על מרפסת בית החולים.לספר על תולדות בית החולים ליולדות בצפת ולתאר אותו.
ממול נשקף אלי ההר . אורות החלו לזהור עליו מבתי המלון שהיו פזורים בו.
חדר נרחב ,אנשים התרוצצו בו, לבושי לבן וחמורי סבר. אחותי שכבה על מין אלונקה מוגבהת ורופא סמוך לה. הרבה דם היה בחדר ואילו על מיטה צדדית שכב תינוק גדול, כמעט ילד, שערו בלונדיני והוא בהיר מאוד אבל ברור היה שהוא מת. מעולם לא ראיתי מת. ומעולם לא ראיתי כמות כזו של דם. התנערתי והנה אני עדיין על מרפסת בית החולים. בהלה אחזה בי. שכחתי את אימי ורצתי כל עוד כוחי בי הביתה. התפרצתי פנימה לחדר המגורים, אבי ישב שם, ולמראה פניי נבהל לברר מה קרה לי. "הבן של שולה מת" פלטתי ורצתי לחדרי בוכה.
קולות נרגזים ונסערים העירו אותי. אבי לא הבין למה איחרה אימי כל כך לשוב, כשהיא יודעת שהוא לא יכול בלעדיה. ככלל לא ידענו מה היא מחלתו של אבי, רק ידענו שמספר פעמים ביום הייתה מסייעת בידו והיו נכנסים שניהם לשירותים והיא עשתה לו מין סוג של אמבטיה.
הקשבתי לקולות. השעה הייתה שתיים אחר חצות.
"אבל למה נשארת שם כל כך הרבה זמן?", התמרמר אבי , את יודעת שאני לא יכול לבד עם התרופה.
" לא יכולתי ללכת לפני שהיא תירדם. לקח כמה דקות עד שהזריקה השפיעה והיא נרדמה"
" למה חיכו כל כך הרבה זמן?"
"לא הרבה. שולה נכנסה להיסטריה כשראתה שהתינוק מת. הם נתנו לה זריקת הרגעה וכשהיא נרדמה , באתי"
אבי, לא מבין ומתעקש " אבל היא ילדה מוקדם, אסתר באה הביתה לפני שמונה"
אימי כנראה לא קשרה בין בואה של בתה הביתה לבין המאורעות הנידונים ופלטה בעייפות נרגזת:
" התינוק נולד רק באחד בלילה, ועם הצוואר שהסתבך לו בחבל הטבור, לקח לרופא זמן עד שניקו אותה ותפרו אותה" נאנחה.
אבי לא הרפה "מתי היא ילדה, אמרת?!" תבע נחרצות
אימי שוב "לפני שעה בערך, למה אתה שואל"
שמעתי את הדממה.
זמן מה לאחר מכן חשתי את אבי גוחן מעלי " ביתי, מתנה קיבלת מאלוהים. אל תספרי עליה לאיש" הוא גחן ונשק למצחי, השתהה מעט מהורהר לידי ולבסוף פנה והלך.