רק דרך אחת נוספת ידעתי בשביל לברוח מצרותי : חלומות . אהבתי לפנטז לי את חיי. וכשניהולן לא נראה לי שיפצתי וחזרתי ושיפצתי אותם עד שהלמו אותי יפה.בראתי לי אותם כל יום מחדש, ובמיקלטם חויתי אושר שתמיד נקטע בצעקותיה הנזעמות של אימי או של מי מאחיי שנזקק לדבר מה.
פעם אחת שמתי לב שהחלומות שלי בהקיץ או לפחות חלקם מתגשמים. אבל רק הרעים, אלה שבישרו דברים מפחידים. לא יכולתי להכיל. שעת אחר הצהריים מוקדמת הייתה, אימי עמדה וגיהצה בחדר הגדול, זה החדר שהיווה מעין חדר הסבה וממנו הובילה דלת נמוכה אל חדר השינה ,שחבטה במצחיהם וראשיהם של כל מי שלא זכר את גובהה. ובקיר השני נקרעה דלת מעל מדרגה בגובה 30 ס"מ אל חדר ארוך וצר. רוחבו היה בדיוק כאורך מיטת יחיד, שעמדה בקצה אחד של החדר, ובקצהו השני חלון מרובע קטן, ועובי קירותיו גדול משטח פניו, והנוף הנשקף ממנו הוא רגבי האדמה שבמדרון השביל שהקיף את ביתנו ועבר מעליו. הדלת השלישית בחדר הובילה אל חצר הבית.
"אמא", אמרתי, "חלמתי חלום" ואני כולי צפייה.
"מתי?" שאלה
"עכשיו" אמרתי חסרת סבלנות.
היא פרצה בצחוק לעג גדול ופנתה לכל יושבי החדר: "שמעתם אותה? היא חלמה חלום! עכשיו עכשיו! היא חלמה חלום! "
כל יושבי החדר פרצו בצחוק נלעג אגב הערות סרקסטיות, כל אחד כיד הדמיון או הטיפשות הטובה עליו.
הנה כי כן נגמלתי מהחשק לספר את חלומותיי המוזרים בודאי לא לאימי. גמילה זו לא גרמה לחלומות להיעלם. הם באו ללא התראה. פשוט כאילו נזרקה נשמתי למקום אחר, ראתה את שראתה וכשחזרה אליי נדמה היה לי שעבר נצח, אבל העולם נראה והתנהג כאילו לא אירע דבר, אף שאני לא יכולתי להירגע. אינני יודעת מתי או באיזה גיל התחילו החזיונות הללו. כל שידוע לי הוא שהתחלתי חוששת מהם.