את שלמה הכירה לי זהבה בשנתי הראשונה באוניברסיטה. אוניברסיטה. אפילו גלגולה של המילה על לשוני היה לו טעם זר, נחשק אבל לא מושג. לא יכולתי לשלם את שכר הלימוד ובודאי שלא את המגורים והאוכל. זו היתה כרוניקה ידועה מראש של כשלון, אבל כרגע התענגתי על התואר סטודנטית והוא גם שימש לי מסתור לעת עתה מלדעת מי אני ומה אעשה בחיי. וזהבה. היא שימשה פקידה בסוכנות התעסוקה שאליה פניתי, ולמען האמת היא זו שחיפשה את קירבתי ואני נעניתי בשמחה ולו רק בשל הסיבה שלא הכרתי איש בעיר החדשה והגדולה. זהבה הכניסה אותי בגרירה לעולם של תככים קטנים שבינו ובינה. בחברתה הכרתי אנשים שהיו מנוסים ממני בכל תחום וידיעתם על העולם הייתה רק בגדר חלום בשבילי. היא סיפרה לחבר שלה שהיא בהריון בשביל לקבל ממנו את דמי ההפלה. אני הזדעזעתי עד עמקי נשמתי.זו רק דוגמא אבל אני נזקקתי לזהבה בעולם הזר ,המנוכר והנחשק שצנחתי אליו ישר מהפנימייה הדתית, צרת העין והמוחין שבה שהיתי בארבע השנים האחרונות. העולם סחרר אותי ונזקקתי למדריך אפילו הוא היה נועז מדי ולוקה מעט במוסריותו כמו זהבה. את הרוב ממילא ייחסתי להיותה מבוגרת ממני במספר שנים.
גם שלמה היווה מעין קורע דלת בשבילי לעולם החדש.. איש גבה קומה ורחב כתפיים, לבוש בהידור מאופק. מעיל צמר עטור פרווה רכה עטף אותו. לי מעולם לא קנו מעיל. תמיד קיבלתי שאריות מאן שהוא. איש יפה תואר היה שלמה. עיני שקד גדולות וחומות. אף מחוטב ושפתיים מצוירות. אהבתי בעיקר את ידיו ארוכות האצבעות. חום וטוב לב שפעו ממנו. ואילו אני הייתי כאדמה חרוכה . תשומת לב ופינוק היו בגדר חלום . גשם פינוקיו נספג אצלי בשקיקה וברצון. נהניתי מהמסעדות שאליהן הלכנו. מעולם לא דרכה אפילו כף רגלי במסעדה. בתי הקולנוע והסרטים בתדירות כל כך גבוהה נראו לי בזבזנות שרק מתי מעט יכלו להרשות לעצמם. הבילויים בחוף הים והנסיעות במוניות, היוו פינוק מיוחד. חסיתי בצילם של הפינוק ושימת הלב והתעטפתי בהם בהנאה מהולה בפחד שאין זאת אלה אשליה קצרת מועד. שלמה היה בנם של זוג ניצולי שואה פולנים. אנשים קשים ונחמדות הייתה קרוב לודאי מילת גנאי בשפתם. חיוכים היו מוקצה מחמת מיאוס ונדיבות עלתה להם בדמים. אחותו היחידה הייתה בזמן ההוא באוגנדה בחברת בעלה שהיה שם בשליחות ממשלתית כלשהיא.
אהבתי להיות מחובקת על-ידו של שלמה, אבל פעם כשניסה להרחיק לכת הסברתי לו שאת בתוליי אני שומרת לחתונה. הוא הבטיח לי כי כך יהיה. זה היה בתחילה. אבל חלפו להם הימים והשבועות וכבר הוכרנו כחברים באופן רשמי ושלמה לא ניסה יותר להרחיק לכת בקרבה הפיסית . הגיוני אמר לי שהוא שומר הבטחתו לי ואילו אני דווקא רציתי שיפר אותה.
תקופת החיזור הייתה מאוד מרוכזת והחיזור אכן החמיא לי . על אף החמימות והחום שנעטפתי בהם, היה לליבי נוח מידי. לא התרגשות. לא הרים וגבעות, לא התפרצויות ולא סערות. אפילו אם הידיעה נשאבה רק מספרים, הרי שידעתי שאין זו אהבה. אני אינני מאוהבת. משפחתי התלהבה מיופי תוארו של שלמה, מנועם דיבורו והליכותיו וכנראה גם מהיותו אשכנזי. הוא רכש את לב אימי במחמאותיו הנלהבות מכל מעשי ידיה ובעיקר ממאכליה. ביתנו העלוב היה מקור הנאה בשבילו. הוא נלהב מקירותיו העבים, מתקרתו הכיפתית הגבוה ומהבאר במרכז החצר. הוא לא ראה את עליבות המטבח שאחיי בנו ועמד בחצר כמין יבלת מכוערת.הוא לא ראה את הקירות המתקלפים ואת השירותים המכוערים והערומים למעט אסלה (וגם זו הגיעה רק בעשור האחרון) חסרת מושב מפלסטיק וראש מקלחת עלוב שבעלובים. בעיני שלמה גרנו בבית אקזוטי ומיוחד.הוחלט על נישואין ונקבע תאריך לאירוסין. הוריו באו לבקש את ידי. שולחן נערך וארוחה מיוחדת הוכנה. הוריו הגיעו והשיחה המגומגמת התחילה קולחת וזורמת ככל שהגיעו מנות ומאכלים נוספים.בסיום הארוחה בעוד המנה האחרונה מוגשת ואנשים מסיטים מעט את כיסאם לאחור ומשחררים את החגורות והכפתור במכנסיהם, ביקש אבי משלומה להתלוות אליו לחצר. והם הסתגרו במטבח שעמד בקצה החצר לדקות ארוכות. שלמה סירב לספר לי על מה נסובה השיחה ואת אבי לא העזתי מעולם לשאול והזמן לעשות זאת, מסתבר, היה ממילא קצר מאוד. חודשיים לאחר מכן הלך אבי לעולמו.