שבתי הביתה. הדרך הייתה ארוכה ושוממה. כילידת הגליל הירוק תמיד, על ההרים שבו, הגאיות והדרכים המתפתלות בין צוקים ותהומות, לא הצלחתי לחבב או אפילו להתרגל לשממת כבישי המדבר וחדגוניותם. כמעט ללא סימני דרך ורק הזמן אומר לך כמה קרוב אתה ליעדך.ראשי המה ומחשבותיי סערו. נזכרתי כי חברתי נסעה לבית החולים לניתוח והותירה בידי את מפתחות ביתה. תהיתי אם עברה את הניתוח בשלום. ונזפתי בעצמי שאפילו לא עלתה במחשבה לפני.
פתחתי את הדלת ומיד הכה בי ריח רע, ריח העזובה, ריח הנטישה. צעדתי בחשש אל חדר המגורים והוא ריק, וחדר השינה השיב לי את הד צעדי החלולים. המטבח נראה בדיוק כפי שהותרתי אותו. אפילו כוס לא משה ממקומה. הכול קפא על מקומו. מוזר, האם לא התלבש? לא אכל או ישן?
יצאתי כלעומת שבאתי מבלי לנגוע בדבר. ונסעתי לעיר הגדולה, לבית החולים לבקר את חברתי המנותחת.
ברגע שיצאתי מהמעלית ראיתי אותה ואת בעלה, זה עתה שוחררה לביתה.
"מצטערת נורא שלא באתי לבקר אותך. נאלצתי לנסוע למרכז. אחותי הרגישה לא טוב," גמגמתי בטון לא משכנע.
"זה בסדר" נעניתי בטון לא סלחני.
" אה, שלמה לא בא לבקר אותך?"
מבטים הוחלפו בין הבעל והאישה, הבעות פנים קיבלו מתיחה שונה. שמתי לב שהגמגום דבק גם בזוג שלפני. לבסוף נפלה עלינו שתיקה מביכה.
"בואו נאכל גלידה" שבר הבעל את הדממה.
נכנסנו לגלידריה והתיישבנו סביב שולחן שעמד על הדשא בחצר.אני מול הזוג.
"אתם יודעים איפה שלמה, אולי" נשברתי.שוב הוחלפו מבטים והבעות. והפעם היו התנועות והצבעים חדים וברורים מכדי שאייחס אותם לענייני נימוס או חובות חברתיות.
"מה קרה?"
"לא, תראי, אנחנו, ז"א לא יכולים להגיד"...
"מה קרה?!"
"תראי, זה,... הוא... עצור בתחנת המשטרה"
"למה?" שמעתי בראשי "את צריכה שיגידו לך"
"את לא יודעת?"
"הוא גנב?" ומיד הדהדה בראשי צעקה "מטומטמת צבועה ומתחסדת." ובכל זאת לא ידעתי על מה נעצר .
שוב החלפת מבטים והבעות , נראה שזו הפכה להיות שפתם , כי הגיעו כנראה לכלל החלטה אחרי שניות ארוכות
"הוא אנס ילד" מוזר,המילים הקיפו אותי במין מסך שחור, רך ואפל ומזמין לשקוע בתוכו , וכך עשיתי.
כשחזרתי לעשתונותיי, מצאתי את עצמי יושבת על כיסא במטבח של חברתי. היא ישבה לצדי ועל הכיסא מולי ישב שוטר. ההלם שחטפתי משאלותיו היה זה שהעיר אותי מהתרדמת .
"האם הוא קיים אתך יחסים שלא כדרך הטבע?"
??????
"הכוונה כמו לשכב אתך מאחורה"
קמתי מכיסאי הלכתי לחדר השתרעתי על המיטה וביליתי את השעה הבאה בבכי. אחר כך הלכתי לשמוע את הסיפור .
שלמה לקח מעל השידה את מפתחות דירתה של חברתי והלך למרכז המסחרי,שם אסף לו מספר קרטונים ריקים והלך לתור אחר טרפו. הוא מצא ילד כבן -11 וביקשו לעזור לו עם הקרטונים תמורת תשלום. הילד עט על המציאה. שלמה לקחו לבית חברתי לביצוע זממו. נראה כי ממש לפני שעשה בו מעשה סדום פרץ הילד בצעקות והתחיל נלחם בשלמה. שלמה ,בין אם נבהל או חשש שהשכנים ישמעו,הניח לילד וזה פרץ במנוסה מהבית.הוא הגיע לרחוב מקביל בו שככנה המשטרה ופגש חבר שלו וסיפר לו בהתרגשות ובבכי את שאירע. התרגשותו ובכיו משכו את שימת ליבו של שוטר שחלף שם.
ילד הוביל את השוטרים אל הדירה –זירת הפשע. וכך הגיעו השוטרים למקום עבודתו של בעלה של חברתי ולמרבה הזוועה האשימו אותו באינוס קטין. וכמובן שההכחשה ודרישת הבעל למסדר זיהוי הובילו לברור שבסופו נעצר שלמה.