רוב הזמן היה אבי חולה. לא שידענו מה מחלה יש לו אבל לקראת הסוף אושפז לעיתים קרובות. זכורה לי בעיקר פעם אחת כשהגעתי הביתה מהאוניברסיטה לחופשה קצרה, והבית היה סגור. זה לא היה חזון נפרץ בביתנו. הבית תמיד היה פתוח ותמיד היו בו אנשים. שאלתי את השכנה אם ידוע לה היכן כולם אבל היא לא ידעה. מיד הבנתי שכנראה אבי בבית חולים ושמתי פעמי לשם. זו הפעם חשתי מספיק נרגזת לשאול את האחות מה מחלה יש לאבי.
לראשונה הבנתי שלאבי מחלת כליות. הוא אושפז מדי פעם, צינורית הוחדרה לשלפוחית השתן שלו דרך איבר מינו וכך שאבו לו את השתן.נראה כי החדרת הצינורית פעמים רבות דרך הפין גבתה את מחירה. הם פצעו אותו ושבו ופצעו, עד שלא ניתן היה יותר לחדור לשלפוחית בדרך זו. לא ידעתי מה אוכל לעשות במידע הזה. ניגשתי לאבי, אבל הוא היה מותש. שאלתיו אם ירצה כוס תה נדמה לי שזו הפעם הראשונה סירב לתה. ניסיתי לדובבו אך הוא רק הניע ראשו בעייפות.
התקופה הייתה מלחמת ההתשה.
למחרת נסעתי חזרה לאוניברסיטה. בדרך , בדיוק כשהאוטובוס היה בדרכו במורדם התלול של הרי הגליל. העמק שרוע מולנו, מימיננו התהום ובאופק הכנרת ולשמאלנו ההר ראיתי שוב. כמו הולוגרמה על רקע הנוף. תהלוכת לוויה צועדת והם נושאים אלונקה ועליה גוויה עטופת תכריכים לבנים. והגויה גוית אבי היא. אני צועקת כי לא היא, אני רצה וקורעת את התכריך מפניו .פני אבי נשקפים אלי. התעוררתי באחת . אבי עומד למות. אתמול ראיתי אותו בפעם האחרונה. דמעותיי שטפו ללא מעצור. כאב חנק את גרוני, ועל אף ביישנותי לא יכולתי להפסיק את האנקות והבכי. רק לאחר זמן הבנתי שהאנשים באוטובוס מתלחשים על כך שכנראה איבדתי בעל במלחמה, מלחמת ההתשה שנכפתה עלינו.
למחרת התעכבתי מאוד בהכנות בבוקר, אפילו התאפרתי, מה שנהגתי לעשות רק בהזדמנויות חגיגיות, חברתי לחדר העירה שאמצא מאחרת להרצאה כך. לבסוף אמרתי לה שתלך לה ואני אגיע מאוחר יותר. מחצית השעה אחרי לכתה ניצבה בפתח אם הבית של המעונות והיא אוחזת בידה פיסת נייר. זהו לזה חיכיתי. לידיעה. ל שאני אדע. לידיעה שכולם יודעים. זה עונשי, אני צריכה לדעת לפני כולם. שסבלי יהיה ארוך יותר . הגעתי הביתה וברגע שהושטתי ידי אל השער עברה יד נעלמה וקיפלה את רגלי ולא יכולתי להמשיך ולעמוד על רגליי. אחי פתח לי את השער ונפלתי נבלמה על ידו.