ספור דוד מטבריה:
שתי נערות בנות כמעט 16 היינו. לבושות בגדים מיושנים, כאלה שאמהותינו יכלו להרשות לעצמן לקנות. שרה עוד הייתה בעמדה שבה הכתיבה להוריה מה לקנות לה , והם שינו את סדרי העדיפות שלהם בשבילה. נוסף לכך היו לה זוג מכנסיים והיא הרבתה ללבוש אותם. לפעמים תהיתי "אם היא מורידה לפני השינה את המכנסיים, האם הן נשארות לעמוד?" המכנסיים חטבו אותה וגרמו לה להיראות טמירה. לי? חלילה וחס! בבית יהודי דתי מארצות צפון אפריקה אין אישה לובשת כלי גבר. איש לא אמר זאת ואנו לא העזנו אפילו לתת למחשבה כזו לחלוף בראשינו. פשוט ידענו זאת.
אצלי כלל לא עלתה מחשבה בראשי לבקש בגד כלשהו לפני בוא פסח. היה זה תסריט שחזר על עצמו והכאיב לי יותר ככל שבגרתי. לפני פסח, אחרי תחנונים רבים פוסעות היינו אימי ואני לחנותו של כהן. חנות בגדים. חנות צרה וארוכה. לאורך קיר הימני היו בגדים דחוסים לאורך הקיר. חציו של הקיר השמאלי נתפס על ידי דלפק, שתמיד, תמיד עמוס היה הרים של בגדים . הדלפק הסתיים בזוג מדרגות שירדו לעבר חדר נוסף מלא עד אפס מקום בגדים וריח שתן. שנאתי את החנות, את בעליה ובעיקר את הבגדים שם. מר כהן היה רומני גבוה וגרום אדום פנים וארשת לו של אדם שבני מעיו הציקוהו כל יום ,כל היום. אשתו נדמתה להר אדם ממש. מעולם קודם לכן לא ראיתי אדם שמן כמוה. נראה שרגליה נוצרו מגושי שומן עצומים, שנוצקו על כפות רגליה ישירות ללא ירכיים או שוקיים. מבעה היה רע . היא הייתה נעה באיטיות ובצליעה קשה כשהיא מעבירה את כל משקל גופה לרגל אחת ואחר כך מתחילה במאמץ קשה ומפרך להעביר את המשקל העצום הזה לרגל השנייה וחוזר חלילה. ראינו אותה הולכת רק בבוקר בבואה אל החנות ובלילה בצאתה ממנה. היא לא העזה לצאת מהחנות במהלך היום, כנראה מפאת המאמץ.
הייתי בוחרת בגד לאחר שעשיתי בנפשי אינסוף פשרות.. בחירת הבגד היוותה רק הקדמה לסיפור: מר כהן היה נוקב במחיר. אימי הייתה משיבה לו במחיר שהגיע לכדי רבע ממה שאמר הוא. כאן התחיל ריקוד החיזור והדחייה. הוא מוריד מעט "זה רק בשבילך. אני לא מרוויח אתך, באמת". כאן הייתה אימי נעלבת קשות ומפנה לו עורף בדרכה אל הדלת. מר כהן היה מתרצה ומחזיר אותה בדברי כיבושין ונוקב במחיר נמוך אך במעט מזה הקודם. הדבר היה נמשך זמן מה, היא מעלה והוא מוריד עד שלבסוף היתה מושיטה ידה אל חיכה ושולפת ממעמקי חזייתה צרור עטוף במטפחת, ובידיים רועדות, כאלה שהגיעו להחלטה בעל כורחם, מקלפת הייתה את מספר השטרות הנחוץ, ידיה מושטות ונסוגות, לכיוון מר כהן אבל ממש ברגע האחרון נרתעות, "נו , בכל זאת, לא תוריד עוד קצת אדון כהן? בשבילי". ואדון כהן, משראה את השטרות, איבד לפתע את סבלנותו: "זה כבר אי אפשר באמת, תיקחי בחינם. אני ממילא מפסיד אצלך" . היה מעמיד פני נעלב וכמוותר על העסקה.
בכל הזמן הזה, והוא לא היה קצר, עמדתי אני בצד, מתפללת שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי לאלתר. שנאתי את התסריט . לא יכולתי להימנע ממנו ,אם רציתי בגד כלשהו.
"אמא, כהן יודע שתורידי לו במחיר ולכן הוא אומר לך מראש מחיר גבוה יותר, ובסוף מקבל בדיוק מה שרצה" ניסיתי לגרום לה לוותר על התסריט עם מר כהן. לא ולא.! עם אימי הגיון אף פעם לא השיג את המטרה.
מול חנותו של כהן הייתה חנות יפה יותר או לפחות מאורגנת יותר, ולה חלון ראווה שהכיל שמלות תלויות ולא בליל חסר צורה של ערמות בדים לא מזוהים. חנות זו יוחסה לקונים בעלי אמצעים. לא שאיש טרח לבדוק ולהשוות.
"אימא, בואי נכנס לשם, לא חייבים לקנות. רק נראה" הרהבתי עוז אחרי אחד מערבי החג שדיכאוני עד עפר. תגובת אימי הייתה שרשרת קללות שהקיפו את כל הגנבים בעולם וחנויותיהם וכמובן אותי אני.
כל מה שעמד לזכותנו היו נעורינו, יופייה של שרה, ובאותו זמן לא ידעתי זאת, חינניות וכנראה גם מיניות כלואה שבצבצה מנעורי.
חיי החברה שלנו סבלו מכל כך הרבה חסכים שכנראה היה קיומם פרי דמיוננו בלבד, פרט לחברות אני שלה והיא שלי. אף שבליבי ידעתי שאני חברתה לשם שרות כלשהו , ושיערתי שמהותו היא להגדיל את יופייה על ידי הניגוד שבהופעותינו. היא חטובה קטנטונת ונאה מאוד, ואילו אני גבוה, ומבנה גדול לי ואני מלאה מעבר לנחוץ, אף כי פני נאות ושערי ארוך ושופע. חל איסור מוחלט לנשים בבתינו להסתפר, אף שאיש מעולם לא הגה איסור זה בקול רם, תמהני כיצד ידעתי זאת.
קיץ היה , ולנו לא היו לנו כל פעילויות. מעולם לא היינו בשום קייטנה ובודאי לא בנופש כלשהו. לא נסענו ולא באנו לשום מקום. הקנאה בעירנו שופעת הנופשים, שנסעו מאיזה שהו מקום לכאן, עוררו את דמיוננו. חשקנו בהרפתקאות, ויותר מכך כל אחת מאיתנו רצתה חבר. שלה ,אחד יחיד ומיוחד.
לבסוף ארזנו בגדי ים ומגבות, ותפסנו טרמפים לכנרת. כיון שכסף לכניסה לחוף מסודר לא היה לנו, צעדנו לאורך הכנרת עד שמצאנו חוף ללא גדרות ושומרים. ירדנו אל שפת המים. פשטנו בגדינו ונותרנו בבגדי הים המיושנים שלנו. אני זכיתי בשלי בירושה מאחותי הגדולה. לשחות כמובן לא ידענו. נכנסנו למים והשתכשכנו בהם. נהנינו מקרירותם לנגד עורנו הלוהט. חששנו להרחיק לתוך הים ורגלינו ניגפו באבנים החדות שבתחתית האגם,ובליבנו פיללנו לאיזו הרפתקה.
שמענו קול אופנוע והפנינו ראשינו. האופנוע חלף על פנינו, אבל הצלחנו לראות שהרוכב עליו היה גבר נאה מאוד, והחלנו מצחקקות ומתיזות מים זו על זו, עוד אנו מפנטזות על האופנוען הנאה שזה עתה חלף על פנינו, והנה הוא שב שנית כשהוא מאט ובוחן אותנו בכוונה רבה. תנועותינו איבדו מגמישותם ונעשינו גמלוניות ואיטיות להחריד. נראה שהאופנוען היה מודע להשפעתו עלינו. עתה זחל לאורך החוף ולבסוף גמלה בליבו כנראה ההחלטה, הוא השעין את אופנועו על גזע עץ סמוך, ירד ממנו והתקרב אלינו בהליכה קפיצית.
שרה ואני נותרנו המומות. הגבר היה איש יפה תואר לפי כל קנה מידה, עיניו היו כחולות אפורות, שערו שטני בהיר, פני פסל יווני וגוף מותאם: חטוב ותמיר, והכי חשוב –יש לו אופנוע.
אני התפעלתי אבל בידיעה ברורה שזו לא הייתי אני שגרמה לו לטרוח ולרדת מאופנועו אלינו.
הוא ניגש ושאל מנין אנו . התפתחה שיחה שבמהלכה צמצמתי את נוכחותי בידיעה שזה עתה הפכתי למיותרת.זמן מה לא הבנתי את מהלך העניינים ואת התפתחותם עד שהבחור, שהציג עצמו כדוד, אמר מפורשות: "את מוצאת חן בעיני" ובזה פטר את שרה מלפניו. הנה אני יושבת על הספסל והוא קרוב אלי, כמעט גוהר מעליי, ידו אוחזת בידי ואילו אני מכווצת ומושכת את ידי מידו. כולי מרוגשת ומסוחררת,ופינה אחת במוחי מודעת במעומעם לשרה שנכנסה למים והניחה לנו.
"אל תיקחי את היד שלך, אני רוצה לראות את הציפורניים היפות שלך. זה טבעי? הן נראות מושלמות" החמיא תוך החלקת אצבעותיו על ציפורניי.
למדתי בבית ספר תיכון במרכז הארץ והוא היה טברייני. אבל נותרו עדיין מספר שבועות מהחופש הגדול וזה מה שהיה חשוב.
ליבי עלה על גדותיו מחיזוריו של דוד. הוא היה יפה להלל וגבר אמיתי, בן כ24 ואני כולי בת שש עשרה בתולה לחלוטין גם מכל קשר שהוא, אבל רעבה אליו עד מאוד. דוד הרבה להגיע לעירנו רכוב על אופנועו. נפגשנו בחורשה שבעיר או לידה שכן לי אסור היה לפגוש גברים. אימי, לו יכלה, הייתה אוסרת עלי אפילו את המחשבה עליהם.
דוד לימד אותי להתנשק. הוא התפקע מצחוק על חשבון נשיקותיי התמימות. אהבתי את המזמוזים, אבל בשום אופן לא הנחתי לו לעבור את ה"גבול". ולא כי לא רציתי, להיפך השתוקקתי לכך, אבל פחדתי. "אז תני לי לגמור" אמר וחזר ואמר, ואני לא ידעתי מה הוא רוצה , ואיך נראה ה"לגמור" הזה.
אהבתי את הקיץ הזה, אף שמאמץ ניכר נאלצתי להשקיע בהתחמקויות מהבית ומציאת תירוצים ליציאת מהבית, ויותר מכך סבלתי מכאבי הבטן שקיבלתי בכל פעם שאיחרתי להיפרד מדוד, וידעתי איזו חקירה מדרגה שלישית ממתינה לי בבית.
ועל אף ולמרות בא הקיץ הזה אל קיצו. שבתי אל הפנימייה.נפגשנו לעיתים רחוקות, אבל הוא כתב לי מכתבים.
באחת הפעמים פגשתי בו בעירו והוא לקחני לבית הוריו. פגשתי באימו והיא עטפה אותי בחום ואהבה ולא אמרה אפילו מילה על גילי הצעיר. שתי אחיות שלו פגשתי ואחת מהן לבקנית. ריחמתי עליה. הוזמנתי לארוחת הצהריים ומייד לאחריה המשכתי בדרכי לפנימייה. לא עלה בדעתי לעשות מעשה שיעורר את חשדם של הורי או מדריכותיי .החודשים נקפו והנה הגיע פסח. ביומו האחרון של החג, נהוג לחוג את המימונה. בשעות אחר הצהריים של היום האחרון של פסח, היו כל נשות המשפחה נרתמות לעבודה: הכנת ממתקים מסוגים שונים. טיגון צימוקים ושקדים ואגוזים. הקצפת הנוגט , קציפת חלבוני ביצים עם סוכר מומס. אפית עוגיות מיוחדות שהכילו חמץ והכנת התמרים הממולאים בחמאה ואגוזים. עריכת שולחן עמוס כל טוב הארץ ובעיקר קישוט הבית בירק. כל הנכנס מביא עמו ירק ומברך בערבית "תרבחו ותסעדו". כיון שאבי היה ראש המשפחה , נהוג היה שביתנו נשאר פתוח וכל המשפחה באים אלינו. אנו הצעירים היינו עוברים מבית לבית, מביאים ירק ומברכים וטועמים ממטעמי הבית וממשיכים לבית הבא.
והנה באמצע ההכנות ואנו עוד לא הספקנו אפילו להתלבש לקראת המימונה, הודיעה לי אחותי הגדולה כי דוד הגיע והוא בחוץ. "צאי ותכניסי אותו" אמרה בשיא הטבעיות, ואני דבקה לשוני לחיכי מתדהמה כפולה, איך העז לבוא אל ביתי, ואיך היא העזה להציע להכניסו אליו?
אבי נהג בי כל הערב כאילו הייתי מצורעת. לא התקרב, לא נגע ואף לא דיבר עימי.
זהו חג של הכנסת אורחים ולכן דוד התקבל בבתינו, אבל רחוק מאוד מ"בסבר פנים יפות".
בסוף הערב הציע אחי הגדול שדוד ישן בביתו, על מנת שחלילה אפילו לא נישן באותו בית , והוא, אחי כלל לא התבייש להביע את הגיגיו המטומטמים בקול רם.
למחרת נסעתי חזרה לבית ספרי, ורק שלושה שבועות לאחר מכן, בחופשה הבאה הביע אבי את זעמו והסתייגותו: אבל אמרת שאת רוצה ללמוד באוניברסיטה. אז מה את מביאה עכשיו בחור הביתה?" וברוב טיפשותי הנמהרת עניתי: "בטח שאלמד באוניברסיטה, אני לא הולכת להתחתן איתו" ולא ידעתי שעברתי על אחד הלאווים החמורים. לאמור לא יוצאים עם בחור אם לא מתכונים להתחתן איתו.
העלמתי את קיומו של דוד עוד יותר מקודם.
כך חלף האביב והגיע הקיץ.
סתם יום של חול בבית הספר ובלכתי אל הכיתה הקפיץ אותי רעש של אופנוע. הפניתי את ראשי ולתדהמתי ראיתי את אחי איציק מתקרב אלי רכוב על אופנועו. ליבי החסיר פעימה ועוד אחת. מעולם לא זכיתי לביקור של הורי ובודאי לא של אחי בבית הספר. חשתי את הפרפורים המבשרים בואו של אסון.
אל ביתנו הגיעה אישה שהציגה עצמה כאשתו של דוד. היא טענה שהייתה מאושפזת בבית חולים לרגל לידת בנה הרביעי, ונראה שאז התפתח בייננו הרומן. היא סיפרה שביליתי עם דוד בבתי מלון בעירו ודרשה שאחזיר לה את כל המתנות שקיבלתי ממנו.