למעשה המוקדם שב"חלומותיי" היה כנראה "חלום" המכונית. ילדה צעירה מאוד הייתי, בכיתות הצעירות של בית הספר היסודי. לאחי הגדול הייתה מכולת בשותפות עם אבי בחלק העתיק של עירנו והרחוב שהוביל אליה היה רחוב תלול מאוד, עד כי בעלותך בו כופפת גווך בלי משים שלא תיפול לאחור.
מזה זמן מה סבלתי מכאב וגירוי במפשעתי. לא יכולתי להעלות בדעתי לגשת לאימי. סבלתי, גירדתי ושתקתי. הלכתי בדרכי הביתה מהמכולת של אחי והעלייה לא נגמרה לי. חשתי בנפיחות שבין רגליי ובצריבה האיומה ששילחה גלי כאב במעלה בטני. ייחלתי לפיסוק רחב שיביא אויר קר למפשעתי. קיוויתי שתיעשה לי קפיצת הדרך הביתה, או שלפחות מכונית חולפת תנחש את כאבי ותאסוף אותי. בעוד מחשבה זו חולפת בראשי , ראיתי מכונית מתקרבת והתאמצתי לשדר לנהג את בקשתי בטלפתיה. הנהג לא עצר, חלף על פני והמשיך בדרכו. ללא שליטה פרצה מפי "שלא תוכל לנסוע יותר" לחרדתי כמו לפי אות נעצרה המכונית לפתע ודממה. שמעתי את קולות המנוע משתעלים וגוועים ושוב משתעלים. תחושת אשם וחרטה עלתה בגרוני. ניסיתי לבטל את שאמרתי ולא הצלחתי. הנהג ירד מרכבו ופתח את מכסה המנוע. האצתי צעדי והסתלקתי משם במהירות רבה.