משפחתי הייתה רבת משתתפים. בזו שלי לבדה היו ששה ילדים, עוד היו לנו קבוצה גדולה מאוד של דודים ודודות ולכל זוג כזה מקבץ של ילדים וקרובים נוספים, בני זוג כדומה. היו ימים, בעיקר באירועים משפחתיים, שנדמה היה לי שכמות התנועה שיצרו האנשים בבית גרמה לראשי להיות סחרחר במשך ימים שלמים. זאת לדעת שאירועים כמו חתונה או בר מצווה נמשכו, ימים שלמים.
ובתוך כל השבט הזה הייתה היררכיה של סמכויות והיררכיה של מעמדות חברתיים- כלכליים והיררכיה של יפים. אבי- כיאה לבן יחיד היה ראש השבט בעניני מוסר וכבוד, היה הוא הפוסק האחרון. אבל בענייני רווחה כלכלית היה קרוב מאוד לתחתית הסולם. הייתה לו אחות חביבה במיוחד שנחשבה לעשירה שבמשפחה ואצלה נערכו רוב השמחות. זכורה לי אחת כזאת במיוחד, ולא מפאת השמחה ששררה בה למען האמת את האירוע עצמו איני זוכרת כלל. המבוגרים נשארו לחגוג וללון אצל הדודה האמורה, בעוד אנו הילדים נשלחנו לישון בביתנו שלנו. מחוסר מקום נפרש יצוענו על הרצפה ועליו שכבנו כחמישה או שישה ילדים. באיזו שהיא שעה בתוך הלילה תלשה אותי זרוע אימתנית משנתי ולפני שהבנתי החלום הוא אם מציאות, ועל מה ולמה- הונחתה סטירת לחי כואבת, צורבת ומהממת בעוצמתה על לחיי ועוקבת לה אחת נוספת על ראשי. אחי השני , יצור כלאיים שבין פרה וחמור שפך עלי את זעמו וכעסו הצדקני; בשנתי נראה ששאר הילדים משכו את השמיכה מעליי כי אני הייתי הקיצונית בשורת הישנים, ולהוסיף על הביזיון כותונת הלילה שלי הופשלה מעלי ונראה שרגליי וחלק מישבני נחשפו בשנתי. זה מה שהבנתי מצעקותיו רוויות הקצף. זאת יש לדעת ילדה בת כשבע או שמונה הייתי. והוא בחור כבן 18 או 19. פחדתי ממנו פחד איום ותמיד הסתלקתי מקרבתו, וכשציווה עלי דבר מה התאמצתי מאוד מאוד לא לשגות ולא לטעות במילוי הוראותיו ולחסום כל אפשרות שלו למצוא סיבה להכותני, כי זו הייתה מטרתו. אבל זו הפעם, למרות הכאב והבהלה שאחזה בי כשנתלשתי כך משנתי , הציקה לי מחשבת האשמה. אני אשמה ש"ראו לי" אני אשמה שהשמיכה לא כיסתה אותי , אני אשמה שכותונת הלילה חשפה את רגליי. לא ידעתי איך או כיצד, גם לא ידעתי שאחי, משמר הצניעות ישוטט בלילה ויבדוק את חלקות בשרי הנגלות . אבל הוא העניש אותי כי אני אשמה -כך אמר.
זה הרגש -אשמה- שימשיך ללוותני עשרות שנים.