חיי המשמימים נמשכו בחדגוניותם. מדי פעם בא הגורל וגיחך בפרצופי . דודתי , האחות הנערצת על אבי הגיעה לביקור. אחרי שביקרה בכל פינה בבית ועיוותה את פניה במספר הרצוי של עוויות, ניגשה למה שנותר חסר
"נו, ומתי יהיה לנו ילד?" התמוגגה.
למען האמת די חיבבתי את הדודה הזו ובמידה מסוימת אף הערצתי אותה. על היותה החלטית, ומודרנית ובעיקר על היותה עשירה. בביתם ראינו מאכלים שאפילו לא חלמנו שיגיעו לביתנו שלנו. אבל עכשיו הייתי עסוקה בלהסתיר את הסומק בלחיי, בגלל השקר שעמד על קצה לשוני. לבסוף הרכנתי ראשי והתחלתי מתעסקת בפינוי השולחן.
אין לה שאלות יותר קלות לשאול אותי? שתבדוק מה עולה בגורל בנותיה הרווקות, זעמתי בליבי ללא צדק על דודתי.