שנים אני מדמיינת לי את הנקמה בבן זונה ההוא. ותמיד, תמיד לפני שאני יורה בו או דוקרת אותו או חונקת אותו, תמיד אני שואלת אותו
"למה? למה חיללת אותי? למה פגעת בגופי והרגת את נשמתי?"
ובכל פעם יש לו פרצוף אחר. פעם הוא נראה איש קטן ומבוגר בעל שיער דליל ועיניים כחולות מימיות ומפחיד. זה האיש שהיה אורב לנו בפינת הרחוב בבואנו מבית הספר. הוא היה מושיט ידו וממשמש בגופי. או מתחכך בי בעודי נחלצת מידיו ובורחת וחשה כמו בסיוט כשאתה מנסה לברוח ורגליך לא נענות לך ודווקא כשאתה נזקק להן הן מסתבכות.
בכל יום חמישי הייתה אימי שולחת אחד מאיתנו לבית הכנסת, מקום מושבו של הרב לשחוט את התרנגולת. הרב היה מרביץ תורה בדרדקי השכונה. במקרה זה טיפסתי על המדרגה הגבוהה שבחצר וחיכיתי שיסיים כשהתרנגולת לשחיטה מונחת לצידי. פתאום, משום מקום הופיע האיש הזה , התיישב לצידי וביקש שאתן לו נשיקה. קפאתי. לא הצלחתי להניד עפעף, לא כל שכן לענות לו. הוא המשיך בהפצרותיו והוסיף להן פרס כספי, אם איענה לו. אינני יודעת מה היה הפחד המצמית שהצמיד אותי למקומי. למה חשבתי שאני אשמה ולכן לא הזעקתי עזרה. האיש המשיך בהצעותיו תוך שהוא מעלה בכל פעם את המחיר ולא שוכח להתקרב אלי עוד תוך כדי. הוא התקרב אלי מאוד ולפתע הניח את ידו על ברכי. זה עשה את זה. מגע ידו על ירכי זעזע אותי וניער אותי מקיפאוני באחת. זינקתי בקפיצה וברחתי בריצת אמוק הביתה. לו עצרתי לרגע וחשבתי. הרי לא יתכן שאיש מבוגר שכמוהו היה מצליח להשיגני. אבל לא המחשבה ההגיונית הייתה הכוח שהניע את רגליי. בהגיעי הביתה מתנשפת ומבוהלת פגשתי באימי :"איפה התרנגולת?," זעמה.
בהיתי בה ולא הבנתי מה היא רוצה.
סטירה מצלצלת החזירה לי את זכרוני. ניסיתי לדבר, אבל שום קול לא בקע מגרוני. שני אגרופים שנחתו על גבי וזרועי לא שחררו את החסימה.
"תלכי ותביאי אותה עכשיו" צרחה
הו, הו . הכול. סטירות ואגרופים ובעיטות לא יגרמו לי לחזור לשם! משכתי בכתפי באומץ רב ומלמלתי "אני מפחדת"
היא משכה בשערותיי. "את תלכי ותביאי עכשיו את התרנגולת".
בקרב הזה הייתי חייבת לנצח.לבסוף הלכה היא להביא את התרנגולת, ואפילו פעם אחת לא שאלה מה אירע לי ומה הפחיד אותי.